נותנים או לוקחים?

הרצאת הטד של אדם גרנט כמעט חוגגת עשור, וחצתה מזמן את גבול 10 מליון הצופים, ובכל זאת נדמה לי שהמאבק לשיוויון בנטל הפך את הרעיונות שלה לרלוונטיים יותר מתמיד ומצדיק צפיה מחודשת. למי שמעדיפים לקרוא, גם הספר תורגם לעברית ונקרא "תן וקח". אחרי שחקר עשרות אלפי אנשים בארגונים מסוגים שונים (אנשי מכירות, בתי חולים, סטודנטים, מלכ"רים, ממשל), גרנט מחלק את האנשים לשלושה סוגים:

• לוקחים: אלה שחושבים קודם כל על עצמם, ומחפשים איך להרוויח כמה שיותר. הם מאמינים בעולם תחרותי, ומרגישים שכדי להצליח הם מוכרחים להיות יותר טובים מאחרים. בעולם כפי שהוא נראה מעיני הלוקחים, "אדם לאדם זאב", ולכן חשוב להם לדאוג לאינטרסים שלהם ולקבל קרדיט על מאמציהם. בתחרות להשיג את התועלת המקסימלית, הלוקחים עשויים לדרוס אחרים, אבל בעיני עצמם הם מגינים על עצמם ומקדימים תרופה למכה.
• נותנים: אלה שרואים לפני הכל את הצרכים של אחרים, ונכונים תמיד להושיט יד. יש נותנים שעוזרים כשהתועלת לזולת גדולה מהעלות האישית, ויש שפשוט עוזרים בלי לצפות לתמורה כלל. לרוב אין מדובר בנדיבות שדורשת הקרבה עצומה, אלא פשוט במיקוד בצרכים של האחר, בהתגייסות לעזרה, בהדרכה, בשיתוף או אפילו ביצירת חיבורים בין אנשים. התנהגויות של נתינה נפוצות מאוד בין בני משפחה ובקרב חברים, אבל בעבודה?
• משווים: בעולם העבודה, רובנו מתנהגים רוב הזמן כמשווים (matchers)  – מאמינים בהדדיות ופועלים לפי עקרונות הצדק וההגינות. המשווים שואפים לשמור על איזון ומשתדלים להחזיר לכל אחד בדיוק כפי שמגיע לו – לתת לנותנים, ו"לחכות בסיבוב" ללוקחים…

רגע של התבוננות כנה במראה: איזו שאלה אתה שואל יותר "מה יוצא לי מזה?" או "איך אני יכול לעזור?" באתר של אדם גרנט תוכלו להשיב על שאלון לזיהוי הפרופיל האישי.

אבל איך נכון יותר להתנהל? או: בשורה התחתונה, מי מצליח יותר?

אולי לא יפתיע אתכם לגלות שבתחתית סולם ההצלחה נמצאים נותנים, כמו שמסביר אחד הפחדים הנפוצים בישראל: "רק לא לצאת פראייר". העניין מסתבך כשהמחקרים מראים שגם בפסגת ההצלחה נמצאים נותנים… איך זה יכול להיות? הנותנים המצליחים יודעים לתת בצורה חכמה, הם לא שוכחים את עצמם בדרך, מתמקדים ביצירת ערך לסביבה שלהם, ולכן כולם רוצים בהצלחתם. המחקרים של גרנט סקרו נותנים מצליחים במיוחד במגוון תחומים: יועצים, עורכי דין, רופאים, מהנדסים, אנשי מכירות, סופרים, יזמים, רואי חשבון, מורים, אנשי כספים ומנהלים. למרות שלעיתים נדמה כאילו הם אכפתיים מדי או נותנים אמון בקלות (שלא לומר פראיירים), האמת היא שבטווח הארוך הם מגיעים להישגים מדהימים.

בשנים האחרונות אני נהנית ללמוד מד"ר אנאבלה שקד על הפסיכולוגיה של אדלר, שהגדיר את המושג תחושה חברתית (Social Interest) – היכולת והרצון של האדם לתרום לחברה ולפעול לטובת הכלל. אדלר האמין שהחיים הם חתירה להתפתחות ולהגשמה, אבל הדרך לשם תלויה בתפיסת המציאות שלנו. אם אנחנו רואים את העולם כבנוי מסולמות אנכיים, אז "אין מקום לשניים על עמוד חשמל" ואנחנו מתחרים ומתגברים על אחרים, רק כדי לגלות עד כמה “it’s lonely at the top”. לעומת זאת, אם נבין שהצמיחה האישית היא כמו ריצה אל האופק, נתמקד בהשגת מטרות ובהתגברות על מכשולים בעזרת אחרים, ולא על חשבונם. הדרך האופקית לא רק מאפשרת לנו להגדיל את ההישגים והתוצאות, אלא גם (או בעיקר) לחיים של משמעות. אנחנו כבר מכירים את זה מהספרים והמאמרים על אושר: המפתחות המוכחים בכל מחקר הם נתינה והכרת תודה.

המסר של גרנט מעודד ומעורר השראה: נתינה היא לא רק ערך מוסרי, אלא גם אסטרטגיה חכמה להצלחה בעולם העבודה, ולבניית חברה שטוב יותר לחיות בה. "הדרך אל ההצלחה אינה תפיסת נתח גדול יותר מהעוגה, אלא הגדלת העוגה כדי שהפרוסות של כולם יהיו גדולות יותר".