אני זוכרת את אחד הימים הראשונים בעבודה שלי במשרד יעוץ ארגוני: אני מגיעה ראשונה, לחוצה מכמות החומר שאני צריכה לכסות לקראת סדנה למנהלים, מנסה להחליט מה לקרוא קודם… "איזו חרוצה!" מחמיאה לי יועצת ותיקה שהגיעה. אחרי שבדקתי אם היא מתכוונת אלי ולא למישהי מאחורי (היינו היחידות במשרד), אני מבטלת את דבריה "מה פתאום, פשוט יצא שהגעתי מוקדם".. אני משקיעה שעות ארוכות בהכנה, מתרגשת, מתלבשת בקוד לבוש מחויט, מתאפרת – אני רק בת 27 ויש לי פנטזיה שאולי עד הבוקר יצמחו לי כמה שערות שיבה בין הג'ינג'יות, כאלו שיקנו לי את הזכות להופיע מול המנהלים הבכירים, להיות קצת יותר בטוחה בעצמי ובערך שאני מביאה…
נזכרתי בחוויה הזו השבוע, כשפגשתי את יעל, מנהלת בכירה ששיתפה אותי בחוויה מפגישת הנהלה: "כשהמנכ"ל פנה אלי התכווצתי, פתאום לא הייתי בטוחה בנתונים למרות שעבדתי שעות על המצגת, חשבתי שכולם מסתכלים עלי כאילו אני לא שייכת לדיון, ותיכף יגלו שאני שם בטעות…"
האם גם לכם זה קרה פעם? האם גם אתם הרגשתם שהשבחים לא באמת מגיעים לכם? שאולי אתם לא כל כך מוכשרים כמו שהאחרים חושבים? או לא בטוחים אם אתם מספיק טובים?
תסמונת המתחזה היא מצב שבו אנשים מפקפקים בהישגים שלהם ויש להם פחד, לעתים קרובות לא מבוסס, להיחשף כזיוף. למרות המוטיבציה וההשקעה הרבה, אנחנו מאמינים שלא באמת מסוגלים או ראויים להצלחה, ומייחסים אותה למזל או לעזרה של אחרים. או כמו שמיטיבה להגדיר את זה לו סולומון: זה כאילו שהתגנבנו מהדלת האחורית לתיאטרון של החיים, עלינו על הבמה, אבל אנחנו יודעים שיש סדרן באולם, ואם הוא חלילה יתפוס אותנו נעוף לכל הרוחות, לכן אנחנו כל הזמן מציצים מעבר לכתף לראות אם הסדרן מגיע.
המושג הוגדר על ידי הפסיכולוגיות ד"ר פאולין קלנס וד"ר סוזן אימס, שגילו כי נשים רבות בעלות הישגים גבוהים חוו תחושות של הונאה וספק עצמי, למרות הישגיהן הברורים. מחקרים מהשנים האחרונות ממשיכים להראות כי התופעה נפוצה יותר בקרב נשים (באחד המחקרים מצאו כי 75% מהנשים חוו את התופעה בשלב כלשהו בחייהן) וגם בקרב אנשים מאוכלוסיות מודרות, המתאימים את עצמם ומפנימים את ציפיות החברה. את כוחה וגודל השפעתה של הציפייה אנחנו מכירים מאפקט פיגמליון, וחשוב שנזכור אותו, במיוחד כמנהלים (או הורים): יש לנו את היכולת להפוך את הגלגל.
תסמונת המתחזה מקבלת ביטויים שונים, ביניהם:
- קושי לקבל שבחים או הכרה
- הרגשה שהצלחה אינה מגיעה לי או שהיא תוצאה של מזל ולא של יכולות
- חשש להיחשף באופן אותנטי, כי אם חלילה יכירו אותי באמת..
- קושי לשים גבולות להשקעה בעבודה על חשבון חיים אישים
- מיקוד בצדדים השליליים של הפרוייקט- אף פעם זה לא מספיק טוב…
- השוואה לאחרים המובילה לקנאה ואפילו עוינות
- פחד מכישלון המוביל לצמצום והחמצת הזדמנויות
- תחושות חרדה וספק עצמי
לו סולומון מתארת את חוויות הילדות הטראומתיות בצל אב אלכוהוליסט וביקורתי כגורם שעיצב את תפיסת המתחזה בחייה. כמנהלים, חשוב לשים לב לגורמים במעגל ההשפעה שלנו ובתרבות הארגונית שעלולים להעצים את התופעה, למשל:
- האם אנחנו מציבים לאנשים יעדים שלא ניתן להשיג?
- האם אנחנו נמצאים כל הזמן במרדף פרפקציוניסטי אחר סטנדרטים בלתי אפשריים?
- איך נשמעת הביקורת שלנו? האם האנשים סביבנו מרגישים שאף פעם לא נהיה מרוצים מהתוצרים שלהם? ואולי אפילו שאף פעם לא נהיה מרוצים מהם?
- האם אנחנו עוצרים לחגוג הצלחות?
- האם בארגון שלנו יש פערים גדולים בין ה"כוכבים" שתמיד מקבלים כפיים לבין ה"שעירים לעזאזל" שחוטפים ביקורת?
- איך עוזרים לאנשים בארגון שלנו לשמור על האיזון בין העבודה לבין החיים שמחוץ למשרד?
אז מה עושים? איך אפשר להתגבר על תסמונת המתחזה?
הצעד הראשון להתמודדות עם הבעיה הוא להכיר אותה. לו סולומון קראה לקול הביקורתי הפנימי שלה גב' ויידר (אישתו של דארת' ויידר, האנטגוניסט בסרטי מלחמת הכוכבים). המיומנות לשים לב לדיבור הפנימי מאפשרת כמו בתרגול מיינדפולנס התבוננות מאוזנת ומשחררת את חופש הבחירה: האם אני מאמינה לגב' ויידר? ואולי יש לי עוד אפשרויות? בכל סיפור טוב, דמות הנבל (במיוחד כשהנבל מייצג את הרוע המוחלט כמו דארת' ויידר) מזמנת את דמות הגיבור הרדיקלי להתייצב מולה.וגם אנחנו יכולות למצוא וליצור את קול הגיבורה הפנימית, זו שבעדנו, שרואה את הכוחות והחוזקות, שמזהה את השקרים, הפרדיגמות והאמונות המגבילות. למשל את האמונה המגבילה שכל טעות או כישלון ראויים להסתרה ולבושה אפשר לאתגר ולהחליף: "עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי" כמו שכותבת הלה שלג. מכל טעות או כישלון שעליו התגברתי למדתי משהו- והלמידות האלה מאפשרות לי היום לעודד ולתת כוחות לאחרים.
הדרך הבטוחה להמשיך לצמוח ולהתפתח היא לא להפסיק לעשות. כשהייתי ילדה רכבתי על שלהבת הסוסה שלנו. כשנפלתי, אחרי שאבא שלי וידא שלא שברתי שום עצם, הוא העלה אותי מחדש על גבה, בתירוץ שצריך ללמד את שלהבת, אבל למעשה הוא לימד אותי שאני יכולה. התכוננתי עם יעל לישיבת ההנהלה הבאה, תרגלנו טכניקות להפחתת הלחץ והתאמנו על תגובות אפשריות להערות עוקצניות. גם כשעולה הספק, גם אם הקול של גב' ויידר מתגבר, מה שחשוב הוא לא כמה פעמים נפלנו, אלא כמה פעמים טיפסנו מחדש אל האוכף.
דרך נוספת להתמודדות היא מיקוד בחתירה אל האופק האישי, הגדרת חזון ומטרות התפתחות המותאמות לחיים שלי במקום השוואה לחיים של אחרים. ככל שנתמקד בהשוואה אנכית למול הגדרות חיצוניות להצלחה- דוגמניות, משפיעניות, מצטיינות, כך נתחזק את ההרגשה שאנחנו לא מספיק טובות ולעולם לא נהיה. תרגול חמלה עצמית יעזור לנו להיזכר שאנחנו חלק מרשת אנושית משותפת, שבה נוכל להיעזר ולעזור לכל אחד ואחת להיות הגיבור.ה בתיאטרון החיים, ולא להחמיץ את ההצגה.