No man is an Island ואת רוב המשימות שלנו אנחנו עושים בצוותים. מתי בפעם האחרונה היית חלק מצוות מעולה? עם אנשים מדהימים, מוכשרים, שכל אחד מהם תורם את הניסיון שלו להצלחה המשותפת? ומתי היית חלק מצוות שנראה "על הנייר" כאילו יש לו את כל הנתונים הנכונים, אבל הוא לא מצליח להמריא?
מחלקת המחקר של גוגל חיפשה את האלגוריתם המדויק כדי להרכיב צוות מנצח: איך למצוא את בעלי האישיות, המיומנות, הידע והניסיון הדרוש, וליצור מתכון מושלם. אחרי שחקרו 180 צוותים, גילו את הסוד שידוע לכל שף: המתכון המנצח אינו טמון במרכיבים אלא באינטראקציה ביניהם: הדינמיקה הצוותית היא הקובעת. חמישה מאפיינים מבחינים בין צוותים אפקטיביים לבין כאלה שאינם מצליחים לממש את הפוטנציאל, ואת המרכזי שבהם מתארת פרופ' איימי אדמונדסון מבי"ס לעסקים של הרווארד, בסרטון TEDx קצר (11:26 דקות): ביטחון פסיכולוגי– עד כמה אתה מרגיש בנוח לקחת סיכון ולהיראות פגיע מול חברי הצוות שלך? לשאול שאלה כשאתה אבוד, להודות בטעות מבלי לדאוג שישפטו אותך?
למרבה ההפתעה, מסתבר שאף אחד לא מזנק בבוקר מהמיטה כדי להיראות חסר יכולת, שלילי או אידיוט, נכון? כולנו למדנו מגיל צעיר איך לנהל את זה: לא רוצה "לצאת פיתה"? אל תשאל שאלות, אל תודה בטעויות או בחולשות, ותשתדל לא לבקר באופן גלוי את מה שמקובל.
הכרתי את בן זוגי דרך חברה משותפת, מרב, שהתעקשה לבטא את שמה בלי י'. כשהוא קרא לה מירב, היא שאלה אותו: כל צירה אתה מבטא כצירה מלא? והוא ענה: בטח! ושאל אותי בלחישה: תזכירי לי מה זה צירה? בדיוק על התופעה הזו כתבתי את התזה שלי: בורות פלורליסטית – המצב שבו כל אחד בטוח שהוא היחידי שאינו מבין, ולכן חושש לשאול. ממש כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים", רק הילד הקטן מצביע על האמת העירומה מבלי לחשוש מהשיפוטיות החברתית.
ואיך זה בצוות שלכם?
"בכל פעם שאנחנו חוששים לשאול, אנחנו שודדים את עצמנו ואת העולם מהזדמנויות קטנות של למידה" אומרת פרופ' אדמונדסון. אנחנו כל כך עסוקים (לרוב באופן לא מודע) בניהול הרושם, שאנחנו לא תורמים ליצירת חברה טובה יותר. אבל יש מקומות שמצליחים ליצור תרבות אחרת, מקומות שבהם ערעור על המצב הקיים הוא הנורמה. פרופ' אדמונדסון חיפשה בתי חולים כאלה וביקשה לבדוק-האם צוותים רפואיים איכותיים עושים פחות טעויות במינוני תרופות? לדאבונה של החוקרת, התוצאות הראו בדיוק את ההיפך: צוותים עם אקלים פתוח דיווחו על הרבה יותר טעויות. האם יתכן? עוזרי המחקר שחזרו לתצפיות גילו, שההבדל לא היה במספר הטעויות שנעשו, אלא בדיווח על הטעויות. ביטחון פסיכולוגי מאפשר לצוות לדון לעומק בטעויות ולחפש פתרונות, בניגוד לתרבות של השתקה היוצרת חרדה, האשמות הדדיות והתנערות מאחריות, כמו באסון קולומביה.
סיבה או תוצאה?
גם בגוגל רצו לדעת: האם ביטחון פסיכולוגי הוא הסיבה להצלחת הצוות בכל המדדים, או אולי התוצאה? כשחברי הצוות מרגישים בטוחים הם מודים בטעות, מבקשים עזרה, מתנסים בתפקידים חדשים, סומכים על חברי הצוות האחרים שיגבו אותם, וכך הם לומדים. וכשהם לומדים הם הופכים אפקטיביים יותר, והמדדים העסקיים מבטאים את ההצלחה – מתוצאות מכירות ועד חדשנות טכנולוגית.
איך מגבירים ביטחון פסיכולוגי בצוות?
שלוש התנהגויות של מנהלים (ועוד אחת) נמצאו כמשפיעות במיוחד:
- להגדיר את המשימה כאתגר למידה, לא כאתגר ביצוע: מתוך הכרה במורכבות המשימה במצבי חוסר ודאות, להדגיש את הצורך ברעיונות ובדעות של כלל חברי הצוות כדי להצליח.
- להודות בפגיעות של עצמך כמנהל- "אולי אני מפספס משהו? אני רוצה לשמוע את דעתך" עמדה פנימית המכירה בכך שהמנהל לא יודע הכל, לא רואה הכל, וגם הוא אנושי ועושה טעויות.
- להוות מודל לחיקוי ע"י פיתוח סקרנות– לשאול הרבה יותר שאלות, לפתוח הרבה יותר אפשרויות, להסכים להיות במצב של עמימות, מבלי להכריע בפתרון הראשון.
ועוד אחת: מנהל המחוייב לפיתוח הצוות: לשקף באומץ את המצב הקיים, לדבר על הנורמות ו"הכללים השקופים": the way we do things לבדוק איפה הם מגבילים אותנו, ומה עוד אפשרי לצוות שלנו?