אופטימי או פסימי- איך היית מגדיר את עצמך? ומה אתם חושבים על רוב הישראלים? ומה בדבר אוכלוסית העולם? כל עוד אנשים ממשיכים לצפות בחדשות, אין מצב שאנחנו חיים בעולם אופטימי, נכון?
פרופסור טלי שרוט, פסיכולוגית וחוקרת מוח ומייסדת מעבדת המוח הרגשי באוניברסיטת לונדון מספרת לנו שכ-80% מאיתנו לוקים בהטיית האופטימיות- אנחנו מפריזים בהערכת הסבירות לאירועים חיוביים בחיינו, כמו הסיכוי לזכות בלוטו או לחיות עד גיל 100, וממעיטים בהערכת הסבירות לאירועים שליליים כמו הסיכוי לחלות בסרטן או לעבור תאונת דרכים: "לי זה לא יקרה" היא אמונה רווחת גם אצל מי שכבר התנסו בתאונה אחת או יותר. בקיצור, אנחנו יותר אופטימיים מאשר ריאליים, אבל אנחנו לגמרי עיוורים לתופעה.
העניין עם האופטימיות שלנו, שהיא לגמרי פרטית: אנחנו בטוחים שאנחנו (ובטח הילדים שלנו) הרבה יותר מוצלחים, אבל לא חושבים ככה לגבי השכנים…במיוחד בשביל הקהל של כנס טד, פרופ' שרוט מכריזה על ניסוי קצר: אני אתן לכם עכשיו רשימה של תכונות, וכל אחד יעריך איפה הוא נמצא ביחס לכלל האוכלוסיה: ברבע העליון או ברבע התחתון של הסקלה. מוכנים להצטרף לניסוי?
אז איפה אני ביכולת להסתדר עם אנשים אחרים? מתחת לממוצע? מעל הממוצע? ומה לגבי כישורי הנהיגה שלי?
עד כמה אני מעניינת?
עד כמה אני נראה טוב?
ואחרון חביב- עד כמה אני צנוע?
רובנו בטוחים שאנחנו מעל הממוצע, למרות שמבחינה סטטיסטית זה לא אפשרי שכל אחד יהיה טוב יותר מכל האחרים…
הטיית האופטימיות, שנמצאה בכל תרבות, מגדר או גיל, מאפשרת לנו לצפות להצליח, לקבל קידום, להישאר נשואים למרות אחוזי הגירושין העולים, או לפחות לצפות שהפעם השניה תהיה המוצלחת.
"אני לא פסימי, אני ריאלי" יאמרו הציניים, ואולי הם צודקים; מי שבאמת מצליחים להיות ריאליים בציפיות לגבי עצמם, הם אלה שסובלים מדיכאון קל. הסובלים מדיכאון חמור צופים לעצמם עתיד שחור יותר מהצפוי.
אבל רגע, ציפיות גדולות מדי לא ירסקו אותנו אל סלע המציאות? "אם אתה רוצה להיות מאושר, אל תצפה לשום דבר" מי שנשאר פסימי תמיד יהיה מאושר כשהוא יופתע לטובה, נכון? בדיוק להפך, משלוש סיבות:
- טעות הייחוס בשירות העצמי: אופטימיים מייחסים הצלחה לגורמים פנימיים ("הצלחתי כי אני מוכשרת / התכוננתי היטב"), וכישלון לגורמים חיצוניים (לא השקעתי מספיק בפרוייקט / השופט נ-נ-נה"). פסימיים עושים את ההפך, ולכן סובלים גם כשהם מצליחים מאפקט המתחזה: "בעוד רגע יגלו שאני לא מתאימה" (איימי קאדי מהפוסט הקודם תיארה את הדרך המהירה ביותר להתמודדות- בעזרת הגוף) "להצלחה אבות רבים, אך הכישלון יתום"- זו לא רק מניפולציה, זו באמת הטייה של הזיכרון אצל האופטימיים!
- הציפיה עצמה גורמת אושר:המתנה לחגיגת יומולדת, לנסיעה הצפויה לחופשה משפחתית, היא מהנה ומענגת בפני עצמה. בארה"ב מצאו שאנשים מעדיפים את יום שישי ,המסמן את תחילתו של הסופ"ש למרות שהוא יום עבודה, יותר מאשר את יום ראשון, שבסיומו נותר רק לצפות לשבוע עבודה חדש. סרטוני "היום יום חמישי, חמישי!! הם המקבילה הישראלית לשבוע העבודה האמריקאי…
- הנבואה שמגשימה את עצמה: מחקרים חוזרים ומראים שאופטימיות מובילה להצלחה, ולא כפי שנדמה לנו, שהצלחה מובילה לאופטימיות. גישת פיגמליון מראה עד כמה תפיסת המסוגלות העצמית, האמונה שאנחנו יכולים להצליח, גורמת לנו להשקיע מאמצים ולהגיע להישגים. ואכן נמצא שאופטימיות מובילה להצלחה באקדמיה, בספורט, בקריירה וגם בבריאות- האופטימיות מפחיתה חרדה ולחץ, וכך באמת משפרת את מצבנו הבריאותי. עד כמה לדאגה יש תפקיד במגוון התחלואים שלנו?
"למה לדאוג" הוא תרגול זן פשוט להסבר, אבל לא פשוט לביצוע: כשיש לי בעיה, למה לדאוג? אם יש לי מה לעשות כדי לפתור אותה, אז למה לדאוג? ואם אין לי מה לעשות בנוגע אליה, אז למה לדאוג?
"אל תבלבלו אתונו עם העובדות"
איך בכל זאת מצליחים אנשים אינטליגנטיים לשמור על הטיית האופטימיות גם אל מול מציאות הנתונים? פרופ' שרוט מצאה את האזור המדויק במח האחראי על האשליה, ויש לה אפילו דרך להגביר או לבטל אותה זמנית, בעזרת גירוי חשמלי מדויק (הממ… האם זה יהיה הדור הבא במקום מגנומטר בכניסה לקניון…?)
בדומה לאשליה אופטית, גם אשליית האופטימיות לא נעלמת כשמדברים עליה (ואולי טוב שכך) אבל אפשר להעזר במודעות לקיומה ולקחת אחריות: להרכיב את המשקפיים הוורודים ובכל זאת לשלם ביטוח, להקפיד על תזונה בריאה ופעליות גופנית, ולתכנן מראש לימים גשומים, אפילו בשנת בצורת.