שפת הגוף היא דבר מרתק, וכמעט כל אחד מאיתנו הוא בלש מיומן שיודע לזהות את המסרים בשפת הגוף של אחרים: האם החיוך אמין או מזויף? איך מרגישה לחיצת היד? מי משדר ביטחון במצב? אנחנו קובעים את דעתנו על בני זוג פוטנציאליים או מועמדים פוליטיים תוך שניות ספורות, בהתבסס על שפת הגוף. במיוחד אנחנו מומחים בזיהוי "צרימות"- כשיש חוסר התאמה בין התקשורת המילולית לבין התקשורת הבלתי מילולית, אנחנו נוטים להאמין למסר שמשדר הערוץ הפיזי, גם כשהמלים אומרות משהו הפוך:
"מי שאתה מדבר כל כך חזק, עד שאני לא מסוגל לשמוע את מה שאתה אומר"
אבל עד כמה אנחנו מבינים איך שפת הגוף שלנו משפיעה על עצמנו? בהרצאתה הקולחת מתארת איימי קאדי סדרה של מחקרים מרתקים, שמדגימים איך שפת הגוף מעצבת את הרגשות והמחשבות, ובעקבותיהן את ההחלטות והפעולות שנבצע בעולם. האם יכול להיות שהגוף שלנו משפיע על הנפש?
שאלת הגוף והנפש מלווה אותי עוד מלימודי הפילוסופיה בתיכון, ואפילו החלטת הקריירה הראשונה שלי: ללמוד פסיכולוגיה במקום רפואה, מעידה על הבחירה שעשיתי – להתמקד בנפש ולא בגוף. כל רעיון של חיבור בין השניים, שאינו יכול להיות מוסבר בצורה מדעית, נחשד מייד כניו-אייג' חסר בסיס. לשמחתי הרבה, מחקריה של איימי קאדי ורבים נוספים שהיא מתארת בספרה "נוכחות" נותנים את הביסוס המדעי לחיבור גוף-נפש.
ככל שדמותה על המסך נראית שברירית, כך חזקים דבריה על המחקר בנושא שפת הגוף המדברת כוח. מסתבר שתנוחות המשדרות כוח ותנוחות המשדרות חולשה הן כמעט אוניברסליות: ממש כשם שגורילה תופסת את כל המרחב כדי לשדר את מנהיגותה, כך ספורטאית תניף זרועות למעלה לאות ניצחון, ומנהל יפרוס ידיים לרוחב כמה כסאות (ולפעמים אפילו רגליים על השולחן). לעומתם, בעלי המעמד החברתי הנמוך מעידים על חולשתם בתנוחות מכונסות המנסות לצמצם את מקומם במרחב.
ברגע שאנחנו נמצאים בתנוחת-כוח, הגוף שלנו מפריש הורמונים ומשדר למוח "אתה חזק". השדר הזה מיתרגם למחשבות, לרגשות, להחלטות ולפעולות: אנשים שעמדו בתנוחת-כוח התנהגו בצורה אסרטיבית יותר, היו אופטימיים ומוכנים יותר לקחת סיכון, בהשוואה לאנשים שעמדו בתנוחת-חולשה. איך זה עובד? בעקבות תנוחת-הכוח יש עליה ברמת הטסטוסטרון- הורמון השליטה והדומיננטיות, ובמקביל ירידה ברמת הקורטיזול- הורמון המופרש בזמן לחץ. כלומר, המנהיג הדומיננטי בסיטואציה (בין אם מדובר באדם או בגורילה כסופת שיער) מסוגל להפגין שליטה ולהרגיש רגוע גם מול מצבי לחץ.
120 שניות עשו את כל ההבדל– מסתבר שהגוף משפיע עלינו הרבה יותר מהר מכפי שנדמה לנו: רק שתי דקות של עמידה בתנוחת-כוח לפני ראיון עבודה גרמו לסטודנטים להצליח, לעומת הסטודנטים שעמדו בתנוחות-חולשה. ההבדל לא נמדד בתוכן התשובות או בניסוח המילולי, אלא בנוכחות שלהם: עד כמה הם אותנטים, מבטאים ביטחון, התלהבות, נינוחות, עד כמה הם באמת מצליחים להביא את עצמם, למרות המצב המלחיץ של הראיון?
מאז שצפיתי בהרצאה הזו בפעם הראשונה, אני מספרת עליה בכל הזדמנות. בת דודתי ישבה שתי דקות באוטו לפני ראיון הקבלה המוצלח לחברה מובילה, והבת שלי עמדה שתי דקות בשירותים לפני שנכנסה לבחינה ממנה חששה במיוחד. ואיך אתם יושבים ממש עכשיו? באחד המחקרים בחנה איימי קאדי את הקשר בין תנוחת הגוף לגודל המסך- ככל שהמסך קטן יותר, אנחנו נוטים להרכין את הראש ולהתכווץ… קחו נשימה עמוקה, תתמתחו לרגע, ותתחילו לשים לב לגוף: אפילו שתי דקות יעשו הבדל! בעזרת איילה, הפיזיותרפיסטית הנפלאה שלי, אני מתרגלת את המודעות לתנוחת הגוף שלי גם בעבודה מול המחשב ובנהיגה. נסו את זה בבית, זה פשוט עובד!