מכירים את החיוך המתפשט על פנינו כשאנחנו מקבלים הודעת טקסט ממישהו מיוחד? שרי טרקל משתפת אותנו שרגע לפני שעלתה לבמה, היא קיבלה מסרון מהבת שלה "אמא, את תהיי מעולה!" וזה היה ממש כמו לקבל חיבוק מחזק. בתור פרופסור למדעי החברה ב-MIT החוקרת את השפעות הטכנולוגיה על הפסיכולוגיה, שרי טרקל מייצגת בעצמה את הפרדוקס: כמה טוב שיש לנו את האפשרות לשלוח חיבוק וירטואלי (עם או בלי אימוג'י), אבל מה עושה הטכנולוגיה למערכות היחסים שלנו- עם אחרים ועם עצמנו?
מחקרים מראים עד כמה הטלפונים שלנו משפיעים עלינו מבחינה פסיכולוגית: בכל פעם שהטלפון משמיע התראה, רוטט או מהבהב, יש עליה קלה ברמת הקורטיזול, הורמון הלחץ המוכר. אנחנו נכנסים לדריכות מסוימת, וגם אם לא הפסקנו את השיחה או המשימה שאנחנו שקועים בה, חלק מסוים במוח שלנו עסוק עכשיו בשאלה: מי זה היה? מה אני מפסידה? וממש כמו בניסויים של סקינר עם החולדות, גם אנחנו נחכה זמן ארוך יותר ליד מעלית שלפעמים מתעכבת ולפעמים מגיעה, כך גם המסרונים-לרוב משעממים אבל לפעמים הכי חשובים-גורמים לנו להתמכרות חזקה. החשש שיש משהו שקורה בלעדי קיבל את השם הסקסי FOMO fear of missing out והוא מייצג נאמנה את הפחד האנושי הקיומי מפני הבדידות. אלא שבאופן פרדוקסלי, השימוש האינטנסיבי שלנו בטלפונים גורם לנו להיות בודדים ביחד. כמה פעמים יצא לכם לשבת בישיבה ולראות אנשים בטלפונים שלהם? או בארוחת ערב משפחתית? או בלוויה? פרופ' אשר עידן הגדיר את זה במשפט יפה: "הטכנולוגיה מקרבת רחוקים ומרחיקה קרובים"
אנחנו מאוד רוצים להיות ביחד, אבל באותו זמן רוצים גם להיות במקום אחר. לכאורה, הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות קסטומיזציה של החיים, להיות גם וגם, לרקוד על כל החתונות. אבל באופן הזה היא גם גם מאפשרת לנו להסתתר אחד מהשני. הצעירים משתמשים רק בטקסטים (או בהקלטת קול) כדי לתקשר. טרקל מצטטת בן 18 שהתוודה בפניה: "יום אחד, אבל בטוח לא עכשיו, אני ארצה ללמוד איך לנהל שיחה" אנחנו עורכים, מוחקים ומתקנים את המסרים שלנו, ומפספסים את העושר המבולגן והתובעני שבמערכת יחסים אנושית.
הטכנולוגיה מספקת עבורנו שלוש פנטזיות מרכזיות:
1. שאנחנו יכולים למקד את תשומת הלב שלנו איפה שנרצה
2. שתמיד ישמעו אותנו
3. שאף פעם לא נצטרף להיות לבד. וזו האשליה שהופכת את הרגעים שבהם אנחנו לבד לקשים כל כך בשבילנו: בכל המתנה- בתור, ברמזור, אנשים הופכים חרדים ועצבניים, ומייד מחפשים מכשיר. להיות לבד הופך לבעיה שצריך לפתור ע"י חיבור למכשיר, אבל היכולת להיות לבד היא זו שמאפשרת להכיר את עצמך, ומשם לבנות מערכת יחסים עם מישהו אחר. ככל שאנחנו משתמשים באחרים כדי להכיר את עצמנו, כך נשאר בודדים גם כשאנחנו ביחד.
לקראת הבחינה בספרות, הבן שלי למד את היצירה "יגון" של צ'כוב, שמתארת את יונה העגלון ששכל את בנו, ובעיר המנוכרת של רוסיה במאה ה-19 אינו מוצא נפש חיה לשתף אותה בכאבו. היתה לנו שיחה מעניינת על הציפיה של העגלון שמישהו יקשיב לו, שהכאב האנושי יעניין מישהו אחר בעולם. האם אנחנו עדיין כאן בשביל מישהו אחר? אני מאמינה שכן, ויש לי זכות להוביל את תכנית "סינרגיה" לשילוב מנהלים בכירים מארגונים עסקיים כמתנדבים בארגונים חברתיים, שעושים את זה יום יום.
שרי טרקל מציעה לנו ליצור מרחב של לבד: להתנתק, להכריז על זמנים ומקומות לשיחה ללא מכשירים. יעל מן שחר, חוקרת ישראלית, ממליצה להקדיש לעצמנו את ה-15 דקות הראשונות כשאנחנו קמים בבוקר, והאחרונות לפני שאנחנו הולכים לישון, ללא מכשירים, ומלמדת אותנו איך להגדיל את הקשב שלנו לאחרים החשובים בחיינו. אנחנו יכולים להנות מהטכנולוגיה, מבלי לשכוח לטפח את החיבורים לאחרים ולעצמנו, את החיים האמיתיים.