"גאון!"
"מוכשרת!"
"יפהפיה!"
"אלוף!"
האם גם אתם מחמיאים לילדים שלכם? לעובדים שלכם?
וגם אתם הייתם רוצים שהם יאמינו לכם, נכון? ברור, לא? אז זהו ש..לא בדיוק.
בסרטון בן 10 דקות מסכמת פרופ' קרול דוואק שנים רבות של מחקר, שמראה לנו את המחיר הכבד של המחמאות המתייחסות לתכונות קבועות כמו חוכמה, יופי או כישרון: הן מעצבות תפיסה מקובעת fixed mindset. בעלי תפיסה מקובעת מאמינים שאנשים הם בעלי תכונות ויכולות קבועות למדי: "או שיש לך את זה, או שלא". לעומתם בעלי תפיסה מתפתחת growth mindset מאמינים באפשרות הגדילה וההתפתחות בכל תחום (כן, כן, הם מאמינים שאפילו ציון ה-IQ שלכם יכול לעלות!).
נו, ומי צודק? המדע עסוק כבר שנים בויכוח מה קובע: התורשה או הסביבה? בכל הנוגע לאינטילגנציה, יצירתיות, כישורים ואפילו תכונות אופי, המסקנה היא שאין אפשרות להכריע לטובת צד אחד בלבד: לרוב מדובר בהשפעה הדדית בין הגנים לבין הסביבה, המאפשרת ואפילו מקדמת את ביטויים. (אולי גם אתם כמוני תופתעו לגלות שאפילו אלפרד בינה, מפתח מבחן האינטליגנציה, טען שה-IQ אינו ציון קבוע וניתן לפתחו).
האמונה הבסיסית הזו, תמימה ככל שהיא נראית כרגע, קובעת את הדרך שבה אנחנו מנהלים את חיינו: לפי התפיסה המקובעת: אם אי אפשר לשנות את כמות האינטליגנציה / כישרון / אופי / יופי, כל מה שנותר לעשות הוא להוכיח כל פעם מחדש שיש לי מספיק. העולם הוא מקום שיפוטי וכל אתגר הוא מבחן. לכן עלי לחפש את הנתיב הפשוט, לברוח מקשיים ולהסתיר פגמים וטעויות, כשסכנת הכישלון מזינה את החרדה המוכרת כ"תסביך המתחזה": ומה אם יגלו שאני לא הכי מוכשר בחדר? אם יכירו אותי באמת, האם עדיין יעריכו, יאהבו וירצו אותי?
לפי התפיסה המתפתחת: אם הפוטנציאל האמיתי שלנו הוא בבחינת נעלם, אשר בעזרת מיקוד, הכשרה ותרגול מכוון אפשר לפתח, אין סוף להזדמנויות לצמוח: מה הטעם להוכיח שאני "שפיצית" אם אפשר להשתפר עוד ועוד? למה להסתיר טעויות במקום לראות בהן הזדמנות ללמידה? כמה סיפוק וגאווה אנחנו יכולים לחוות אפילו (ואולי במיוחד) כשלא הכל הולך חלק? בדיקת פעילות המוח מגלה, שכאשר בעלי תפיסה מתפתחת פוגשים טעות, אזורים שלמים במוח שלהם "נדלקים" ונוירונים יורים בתהליך של למידה וחיפוש אחר התשובה הנכונה. לעומתם, אצל בעלי תפיסה מקובעת לא נצפתה אותה פעילות. בחיפוש אחר אישור, הם בורחים מכל טעות.
תפיסה מקובעת FIXED MINDSET
- רמת האינטיליגנציה שלי קבועה.
- מי שמוכשר הכל בא לו בקלות, לא צריך להשקיע
- טעויות מעידות שאתה לא מספיק מוכשר
- אני צריך להוכיח שאני מספיק מוכשר ולהגן על עצמי מפני חשיפת טעויות
תפיסה מתפתחת GROWTH MINDSET
- בכל שלב ניתן לפתח את רמת האינטליגנציה
- אתגרים הם הזדמנויות למידה והתפתחות
- טעויות הן חלק מתהליך הלמידה
- אני צריך למצוא אתגרים גדולים יותר, הזדמנויות חדשות ללמידה ולהתפתחות
מה עושים? האם באמת אפשר לשנות את התפיסה הבסיסית שלנו כלפי העולם? (אם ההרצאה לא תספיק כדי לשכנע אתכם, תוכלו לקרוא את הגרסה המלאה בספרה: כוחה של נחישות) דווק מתארת את שינוי התפיסה שנערך בבתי ספר: במקום להתמקד בציונים, המורים חיזקו את ההתנהגויות: התמדה, נחישות, מאמץ, אסטרטגיות למידה. הם לימדו את הילדים שבכל פעם שהם מתקשים, המוח שלהם מתפתח ויוצר קשרים חדשים. השינוי הביא להישגים מדהימים בקרב ילדים באזורים מעוטי יכולת, שבמשך דורות איש אינו מאמין ביכולתם (ילדי האינדיאנים עלו בהישגיהם על ילדי מייקרוסופט!).
לא צריך לחכות למשרד החינוך, אפשר להתחיל כבר עכשיו, בבית, בעבודה ובדיבור הפנימי: להפסיק לשבח ולהתחיל לעודד. איך עושים את זה? אם קראתם עד כאן הבנתם שכדאי להפסיק להגיד "אתה גאון!", אבל כמו בכל שינוי הרגלים, לא מספיק שאני יודעת מה לא לעשות, אני צריכה לדעת מה לעשות:
1. להרחיב את נקודת המבט: להתבונן בתהליך ולא רק בתוצאה הרצויה. מה השלבים שצריך לעבור עד השגת היעד? מה עוד אפשר ללמוד בדרך?
2. דיוק: לא מספיק לומר "כל הכבוד"; להתאמץ למצוא את הפעולה שנעשתה, ולהחמיא עליה: "כל הכבוד על ההשקעה, ראיתי שנשארת עד שעה מאוחרת ולא ויתרת גם כשהיה לך קשה"
3. עיניים טובות: לחפש פרשנות מיטיבה למה שקורה, גם לטעויות: "אני מבינה שזה מתסכל, אבל תראה כמה התקדמת. איך אתה מציע לעשות את זה בפעם הבאה?"
4. תכל'ס: להתמודד עם האתגר החדש במקום לדחות אותו ל"מחר-כך", ליצור תכנית פעולה מחייבת ולהעלות את הרף.
בפעם הראשונה שנסעתי כשליחה למחנה קיץ בארה"ב, בהכשרת המדריכים קיבלתי דף שאת כותרתו אני זוכרת עד היום: "יש 1000 דרכים לעודד ילדים". אנשים ממשיכים לגדול בכל גיל, בואו נעודד גם את הגדולים, ונתחיל בדיבור הפנימי: אם נאמץ את האמונה הבסיסית באפשרות השינוי וההתפתחות- מה עוד יהפוך לאפשרי?