יש אנשים שרואים את הפרטים הקטנים. יעצתי פעם למנהל שהיה נכנס לחדר וברגע אחד מסוגל לראות הכל: באיזו זוית תלויה התמונה, מהו בדיוק גובה הוילון וכמובן מתי רוקנו את הפח בפעם האחרונה. אני לא בדיוק מאלה. אישי היקר יכול להביא חפץ נוי ולהמתין מספר ימים (שבועות?) עד שאני אבחין בו… כל נושא העיצוב נמדד אצלי בשאלה "עד כמה החפץ שימושי?" אם הוא גם יפה, זה רק בונוס.
אפילו אינגריד פטל-לי, בסיום השנה הראשונה בעיצוב רצתה רק שהפרופסורים יראו עד כמה התאמצה להפוך את העיצובים שלה לפרקטיים, ארגונומיים וברי-קיימא. אבל המשוב המרכזי שהיא קיבלה היה: העיצוב שלך גורם לנו שמחה.
מה הקשר בין חפצים לבין רגשות?
איך זה שחפצים גורמים לנו שמחה? בכל פעם ששואלים אותי מה הקשר בין הגוף לבין הנפש, עולם החומר לעולם הרוח, אני נזכרת במורה שלי שאמרה שלא צריך מחקר מדעי שיוכיח: כשאני עצובה הדמעות זולגות, וכשאני מאושרת הגוף קופץ משמחה! המדע מוכיח לנו שזה עובד גם בכיוון ההפוך: כשאני צוחקת המוח מפריש את הנוירוטרנסמיטורים שגורמים לי להרגיש שמחה, וכשהגוף שלי רוקד אני שמחה, גם אם התחלתי את השיעור מודאגת או כעוסה.
כל כך הרבה מלים בעברית לשמחה: גיל, אושר, עליזות, הנאה, סיפק, נחת רוח, אז איך מתרגמים ג'וי? אינגריד פטל-לי מתארת את המדד המדעי: הרצון לקפוץ מעלה ומטה משמחה… אני חושבת שעליזות יכולה להיות תרגום די מדוייק. להבדיל מהחיפוש אחר האושר, עליזות היא חווית ההנאה של הרגע, ואינגריד פטל-לי מצאה את המכנה המשותף האנושי האוניברסלי: כמעט כולנו נהנים מגלידה ובועות סבון, אנחנו עוצרים להתפעל מהקשת או מזריחת ירח, וכשרואים זיקוקים בשמים מתחשק לנו לחגוג.
איפה נמצאת השמחה?
מה יש בכל החפצים הללו שגורם לכולנו שמחה? אחרי מחקר ממושך התגלה הסוד: חפצים עגולים, צורות סימטריות, תבניות חוזרות, צבעים בהירים, וריבוי היוצר תחושת שפע: לא נתרגש מקונפטו- פתית-נייר יחיד, אבל נתלהב מאלפי הקונפטי הממלאים את האוויר. למרות ההבדלים הגדולים בין בני האדם בתרבויות השונות, יש איכויות אסתטיות שמפעילות כמעט אצל כולנו את כפתור השמחה, והן מתחבאות סביבנו, במקומות הכי פשוטים ויום-יומיים- ערוגת פרחים, מראה הזריחה או כובע צבעוני שמישהו חבש ברחוב.
ככל שנרגיל את עצמנו לחפש את החפצים העליזים, כך נמצא אותם יותר, בעזרת מערכת ה-RAS – Reticular activating system, הנמצאת בגזע המוח ומשמשת כמעין שומר סף של הקשב שלנו: בכל רגע נתון, המוח מוצף באינספור פרטי מידע מכל החושים, וצריך לקבל החלטה מהירה לאיזה מידע להתייחס וממה להתעלם. מערכת ה-RAS תתריע בכל מצב של סכנה, וגם על מה שבאופן מודע הרגלנו אותה לחפש. זו הסיבה לכך שאם אנחנו מאמינים שהעולם מלא יופי – אנחנו נמצא יופי בכל מקום, ואם אנחנו מאמינים שהעולם מושחת – נראה אי-צדק בכל פינת רחוב.
"האמת היא בעיני המתבונן" אני זוכרת את עצמי מקשיבה כילדה לחוה אלברשטיין שרה את "עץ הכוכבים" ומתפלאת לעמדתו המוצקה של הסב המנסה למכור כוכבים ואין קונה: "האוצר נשאר אצלו, ואצלם הכסף" נקודת מבט מעניינת… אינגריד פטל-לי אינה מסתפקת רק בשינוי נקודת המבט האישית, אלא מדגימה איך יצירת עולם צבעוני יותר- במקומות העבודה, בבתי הספר, בבתי החולים, משפיעה על העליזות של האנשים, ויחד איתה על כמות ההעדרויות הפוחתת, מידת שיתוף הפעולה ואפילו תחושת המוגנות הגדלה. לאורך ההרצאה אני מתבוננת בשמלתה האדומה-ורודה, וחושבת על המלתחה השחורה-כחולה שלי. כמה פשוט יהיה להתחיל לשחק עם הצבעים? ומה עוד אפשרי?