איך אפשר לבטל שנאה?

זכיתי לבקר בתחרות יזם השנה של עמותת יוניסטרים. מנכ"לית העמותה, בת שבע משה, דיברה על "מצב הרוח הלאומי" כפי שהוא משתקף בפייסבוק: כולו צועק פילוג ושנאה. לעומתו, האולם היה מלא בקבוצות נוער מרחבי הארץ – בנות ובנים, מוסלמים נוצרים ויהודים, דתיים וחילוניים – עולם מלא באהבה ובתקווה למדינה שעובדת יחד ליצור עתיד טוב יותר.

האם אפשר ללמוד איך להפסיק לשנוא?

כריסטיאן פיצ'וליני עולה לבמה ופותח בוידוי: לפני 22 החל מסע ההתרחקות שלי מתנועת גלוחי-הראש האמריקנים, שאותה עזרתי לבנות. הקהל מריע, ועם זאת מתגנבת מחשבה: איך עושים un-do לשנאה? Ctrl+Z – אם רק אפשר היה לייבא את הכפתור הזה מהמחשב למציאות….איך מתרחקים מגזענות? האם ניתן למחוק את הנזק שנעשה ע"י תנועת השנאה הכל כך אלימה שאותה הנהיג?

סליחה.

חמלה.

מלים גדולות.

פיצ'וליני מספר את סיפור גיוסו אל התנועה כנער אבוד בן 14, שלא ידע מי הוא, לאן הוא שייך ומה המטרה שלו בחיים. קורבן של הנסיבות? האם זה פוטר אותו מאחריות? ומה יאפשר לנו כחברה לתת לו הזדמנות? בעבודתי עם מנהלים במסגרות של רשות חסות הנוער, אני פוגשת אנשים מיוחדים שעובדים עם נערים ונערות שעשו בחירות שגויות בחייהם. אנשים נפלאים שמצליחים לראות את הנער שמעבר לעבירה. אנשים גדולים שמצליחים לאהוב את הנערה שמעל לדרך שהיא עברה. וכך מאפשרים להם לבחור בדרך חדשה.

 כל כך פשוט ללבות שנאה. כריסטיאן פיצ'וליני מתאר איך במשך 8 שנים האמין לכל מה שסיפרו לו על אשמתם של היהודים, השחורים והמהגרים בכל תחלואי העולם, ללא שום צורך בראיות או בהוכחות מוצקות, ומבלי להבחין כלל בהתנהגותו האלימה שלו, ובפשעים שביצעו חבריו לתנועה. כולנו יודעים כמה קל להאשים אחרים, מבלי לראות את הדבשת של עצמנו. "כשאת שולחת אצבע מאשימה, שימי לב לאן מופנות שלוש האצבעות האחרות" אמרה לי המורה הנפלאה שלי לספרות, סמדר רביד, באחת הפעמים בהן התמרדתי נגד בית הספר.

זהות. מטרה. קהילה.

"אני אדם. ושום דבר אנושי איננו זר לי" כתב פובליוס טרנטיוס אפר, מחזאי רומי בן המאה השניה לפני הספירה.

הרגע שבו הפך לאב, כשהוא בסך הכל בן 19, היה תחילתו של המסע בחזרה אל עצמו, אל החיבור לאנושיות המשותפת לכולנו, אל הבחירה לעשות את העולם הזה קצת יותר טוב. לקח לו עוד כמה שנים ואובדנים עד שמצא מחדש את הדרך, קיבל את סליחתו של שומר בית הספר שממנו נזרק אחרי קטטה אלימה, והבטיח לסלוח לעצמו ולספר את סיפורו.

מה מביא אנשים טובים לעשות מעשים רעים? "מהמורות בדרך" קורא להם פיצ'וליני. אלה יכולים להיות מכשולים קטנים או גדולים שמסיטים אותנו מהמסלול. "החיים שלך יכולים להיות דוגמא והשראה או סימן אזהרה" אומר  טוני רובינס, "ובכל רגע יש לנו הזדמנות לבחור מחדש: מה נרצה להיות? מודל לחיקוי או אזהרה?" כריסטיאן פיצ'וליני הפך מודל לחיקוי, והצליח לעזור ליותר ממאה גלוחי-ראש לצאת מהתנועה הניאו-נאצית. איך הוא עושה את זה? מבלי להתווכח איתם ולהוכיח אותם על טעותם, הוא מקרב אותם אליו, מחפש את אותן מהמורות אליהן נפלו בדרך, וממלא אותם בחמלה. הוא מסייע להם ומחזק את יכולותיהם להתמודד, כדי שלא יצטרכו להאשים את האחר, האחר שהם לא מכירים.

"שנאה נולדת מבורות. פחד הוא אביה ובדידות היא אימה"

מה שמביא אנשים לקיצוניות הוא הצורך להשתייך, ומה שמוציא אותם מקיצוניות הוא שהם קיבלו אמפתיה מהאנשים שמהם הכי פחות ציפו לקבל, בזמן שממש לא הגיע להם. כריסטיאן פיצ'וליני מעורר השראה, ומשתף את כולנו באתגר:

"מצאו מישהו שלדעתכם אינו ראוי לחמלה, ותנו לו, אני מבטיח לכם – הוא צריך אותה יותר מכל"