קת'רין שולץ, כתבת הניו-יורקר עולה על הבמה מול מאות אנשים, (אם לא סופרים את המיליונים שכבר צפו בהרצאתה…)
ובשיא הביטחון משתפת את כולנו בפשלה שלה מימי הקולג'. שולץ מתגאה בתואר ה-wrongologist המובילה בעולם,
אם כי לא בטוח שיש לה תחרות כל כך גדולה… למרות שכולנו יודעים לדקלם ש"אף אחד אינו מושלם" ו"כל אחד טועה לפעמים",
נסו לחשוב כרגע על משהו שלגביו אתם טועים. מצאתם? לא? לפני כמה שנים התארחתי אצל גיל חובב, ובסוף הארוחה התבקשתי לשחק ב"תחרות הפאדיחות" שהוא עורך עם חבריו. אני מודה שהובכתי עד כדי כך, שלא הצלחתי למצוא אפילו פאדיחה אחת ראויה לסיפור. כלומר, אני בטוחה שעשיתי כמה פאדיחות מרשימות בחיי, ואולי מישהו מהקוראים רוצה להזכיר לי אחת מהן, אבל כמו שמתארת קתרין שולץ, רוב הזמן אנחנו לכודים באשליית ה"אני צודק/ת". יש לכך שתי סיבות: הראשונה מובנית בהגדרת הטעות – בזמן אמת אנחנו לא יודעים שאנחנו טועים, אילו היינו יודעים – יכולנו להימנע מהטעות או לפחות לתקן אותה. אילו רק ניתן היה לייבא את כפתור ה-un-do מהמקלדת לחיים האמיתיים… המשאלה הזו היא בדיוק הסיבה השניה, שמקורה בהתניה תרבותית: עוד מימי הגן ובית הספר למדנו שלכל דבר יש תשובה נכונה (אחת בלבד), ואנחנו בונים את הזהות שלנו כמצליחים ומוצלחים סביב היכולת שלנו למצוא את התשובה הנכונה, ולא לעשות טעות. כשהצורך להיות צודק הופך הישרדותי ממש, חרדה מפני טעות ונטיה לפרפקציוניזם הן רק חלק מהמחירים של תרבות "התשובה הנכונה" שגדלנו על פיה.
גישות פסיכולוגיות רבות מנסות ללמד אותנו שתחושת ה- well-being שלנו קשורה באופן הדוק ביכולת להשהות שיפוט כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ולראות כל אדם כראוי, גם אם טעה ("אני בסדר – אתה בסדר" של תומס האריס היא רק אחת מהן).
מעבר למחירים האישיים הכבדים, האשליה שאנחנו צודקים יוצרת בעיה: איך זה שלא כולם חושבים כמונו? כדי לפתור את הבעיה אנחנו בוחרים באחת משלוש הנחות:
- הנחת הבורות: אם רק ניתן להם את המידע, הם יחשבו כמונו. ומה אם הם יודעים את העובדות?
- הנחת הטיפשות: הם כנראה לא מספיק חכמים כדי להבין את העובדות. אבל אם הם חכמים?
- הנחת הזדון: אז הם ודאי מעוותים את התמונה בכוונה, לפי האינטרסים שלהם. מישהו הזכיר fake-news?
כשמסתכלים על זה מהצד זה יכול להיראות רחוק ("אני לא חושב/ת ככה") או אפילו משעשע, אבל רגע של כנות: נסו להיזכר בויכוח שהיה לכם לאחרונה, שבו לא הצלחתם לשכנע את הצד האחר בצדקתכם. עכשיו אתם מצליחים לראות תחת איזו הנחה המשכתם להתווכח…? כשאני כועסת, ומרגישה הכי צודקת, זה הסימן הכי טוב בשבילי לעצור. הרבה שנים מלווה אותי השיר של יהודה עמיחי,
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים שהשאירה מנהלת חכמה, אחרי ויכוח סוער, על שולחן חדר הישיבות:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב
"הנס של התודעה האנושית הוא לא שאנחנו רואים את העולם כפי שהוא, אלא כפי שאיננו" אומרת שולץ, או אולי שאנחנו רואים את העולם כפי שהיננו, כמו שאמר מרסל פרוסט. היכולת שלנו לחיות את הרגע הזה מתוך סיפור הזיכרון האישי, המשפחתי והתרבותי המסוים והייחודי לכל אחד מאיתנו הופכת את החיים לצבעוניים ומעניינים כל כך, ומאפשרת את מגוון היצירה שסביבנו: באמנות, בטכנולוגיה, במדע, בחומר וברוח. הטעות, כלומר הזוית החלקית שבה אנחנו רואים את המציאות היא לא באג, אלא פיצ'ר, שעליו מבוססת האנושות. ההתקדמות המדעית כולה בנויה על הניסיון להפריך כל תיאוריה, ולא להוכיח את צדקתה. מארי גל-מאן, זוכה פרס נובל לפיזיקה על גילוי הקווארק, הבין את השיטה: במקום לבחור שם מחייב לחלקיק היסודי, כמו א-טום (בלתי ניתן לחלוקה) או פרוטון (החלקיק הראשון) הוא בחר שם חסר משמעות, ובראיון איתו סיפר שהוא מצפה בכיליון עיניים להיות עד לגילוי החלקיק הבא, ואולי אפילו לשינוי הפרדיגמה כולה.
עמיחי היטיב לתאר את הספק והאהבה כשני המפתחות לשער של אפשרויות. ומה יקרה כשנצליח לפנות מקום לספק גם מחוץ לסקרנות המדעית? ולהנחת הכוונות הטובות ששמורה לאהובים? אולי נכונים לנו חיים של גילוי ופליאה?