מאמרים אחרונים בניהול

מלקולם גלאדוול ורוטב הספגטי

דמותו המשעשעת של מלקולם גלאדוול על זר התלתלים והעיניים הבורקות מוכרת מספרים והרצאות רבות, שבהן הוא קורא תיגר על הנחות היסוד שלנו, ומגלה את האמת המסתתרת בנתונים הגדולים. ספרו נקודת המפנה “חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים” מתאר איך מתפשטות אופנות חדשות ממש כמו מגיפות, ומלקולם גלאדוול ממשיך לחקור את הפרטים הקטנים בתחומים מגוונים ואזוטריים לעתים. בהרצאה שלפנינו הוא מתמקד בהשפעתו פורצת הדרך של ד”ר הווארד מוסקוביץ על חיינו, החוקר שפיצח את העדפות החך האמריקאי לרוטב הספגטי.

אני מודה שאף פעם לא קניתי רוטב מוכן לספגטי. בתקופת הלימודים באוניברסיטה התמחיתי כל כך בהכנתו, עד כי חששתי שלנצח יעמוד המינעד הקולינארי שלי על סלט-חביתה- פסטה ברוטב עגבניות… למזלם של בני הבית התפתחתי קצת מאז, ועדיין אבא שלי (שף בפנסיה) מתקשה למצוא אצלי במטבח את המצרכים והתבלינים הבסיסיים הדרושים לו. ככל שבגרתי והתחלתי לקחת אחריות על מה שנכנס לפה שלי ושל ילדי, הבנתי עד כמה “תעשיית המזון” היא אכן תעשייה, וכדי להיות מסוגלים לבחור את הדבר הנכון, צריך ללמוד יותר לעומק איך לקרוא את התווית. בינתיים, אפשר ללמוד ממלקולם גלאדוול איך התפתחה ההבנה של תעשיית המזון על התנהגות בני האדם, ואולי לאמץ כמה עקרונות שרלוונטיים עבור כולנו. בתיאוריו העסיסיים לוקחת אותנו ההרצאה כמו בסיפור בלשי לגילוי “רוטב הספגטי המושלם”, או ליתר דיוק, למה אף אחד לא הצליח ליצור רוטב כזה:

  1. המח לא יודע מה רוצה הלשון” אנחנו לא תמיד יודעים להסביר את מה שאנחנו רוצים. איזה קפה אתם אוהבים? כששואלים אנשים, כולם עונים: חזק, עשיר, קלייה כהה. מחקרי טעימה מראים שרק רבע מהאמריקאים אוהבים כזה קפה (הישראלים בטח הרבה יותר, נכון? אנחנו הרי מבינים בקפה…) 75% מהאמריקאים אוהבים קפה חלש וחלבי, אבל אף אחד לא יגיד את זה כששואלים אותו. אני חושבת שלא רק בטעמי הלשון אנחנו לא יודעים להגדיר מה בדיוק אנחנו רוצים, או שאולי לא מעיזים לומר את מה שבאמת חשוב לנו. את עבודת התזה שלי בתואר השני עשיתי על תופעת הבורות הפלורליסטית- המצב שבו כשהמרצה שואל “כולם הבינו עד כאן, כן?” כולם מהנהנים ומשפילים את המבט, ואף אחד לא מעז להגיד “אני לא!”, כמו שהעז האינדיבידואל היחיד בסרט בראיין כוכב עליון… כשאנחנו מוכנים להעז, נפתח עולם חדש של אפשרויות, ולא רק בספגטי.
  2. על טעם וריח אין להתווכח” כמו שאמרו לנו כשהיינו ילדים. הנחת העבודה של תעשיית המזון היתה: הדרך לגרום לאנשים להיות שמחים היא לגרום להם לרצות משהו טוב יותר, אותנטי יותר, יקר יותר. מוצר יוקרתי מפלס את דרכו אל ליבנו למרות שהוא עולה פי שלושה, כי הוא גורם לנו להבין שעדיין לא הגענו אל הפסגה. השאלה הזו תמיד הטרידה אותי: האם השאיפה לגדול, לצמוח, להשיג יותר, אכן גורמת לנו להיות מאושרים יותר? או שאולי עדיף לשמוח במקום שבו אנחנו נמצאים? להודות על מה שיש? בעזרת רוטב הספגטי, הווארד מוסקוביץ הפך את הנחת ההיררכיה על פיה כשקבע- לכל אחד מאיתנו מתאים קפה, חרדל ורוטב ספגטי שונה. יש העדפות ברורות לטעמים, ומה שטוב בשבילי לאו דווקא טוב בשבילך. והלוואי שהעדפות שונות לגבי האמת היו מתקבלות באותה הקלות שבה תעשיית המזון הפנימה את העדפות הטעם השונות, והיה לנו מבחר בתי ספר כמו מבחר הרטבים לפסטה על המדף, או מגוון דרכים לאמונה מבלי לצעוק זה על זה “שלי הכי שווה”…
  3. You are all different!” (כפי שהטיף בראיין): השיטה המדעית, הסטטיסטית, המחפשת אחרי דרך אחת המתאימה לכולם, מתחלפת בשיטות אינדיבידואליות. המחקר הרפואי מתקדם בעזרת פיענוח הגנום ליצירת תרופות אינדיבידואליות לסרטן. אפלטון טעה. אין אמת אחת. אין דרך אחת נכונה להכין ספגטי. ואיפה עוד אנחנו יכולים לחגוג את השונות?

“ככל שנאמץ את השונות והמגוון האנושי, נמצא את הדרך לאושר”

 

תהיו חברותיים, שתפו ברשתות...

סגירת תפריט
דילוג לתוכן