בזכות הקורונה יצא לי להכיר את סרטיו של יונתן ניר, שערך הקרנות חינמיות בזום, והיום ממשיך בפרוייקט בגישת דאנא (תשלום לפי בחירה), ומפגיש אותנו עם סיפורים מרגשים על גיבורים אמיתיים, כמו וילפריד ישראל שנעלם מדפי ההיסטוריה, או אחים לבעלי תסמונת דאון המובילים אותם במעלה ההימאליה. והגיע האביב, ואיתו ימים של זיכרון. ביחד מרחוק חולקים טקסים וסיפורים, כאבים אישיים ומשותפים מתערבלים – "אתה לא לבד, אחרים לבד איתך".
זיכרון של אובדן וציווי של "דור שלישי אנחנו כאן" ועל אף, ולמרות, ובזכות, ובגלל…
השבעה באוקטובר הפגיש את כולנו עם מאורעות שמולם הקורונה נראית כמו משבר למתחילים, והטראומה ממשיכה להכות גלים במעגלים אישיים, משפחתיים, קהילתיים ולאומיים.
תודעת הטראומה מחווטת בתוכנת ההפעלה שלנו כעם, דור אחרי דור אחרי דור, ואנחנו ממשיכים ללמד את ילדינו לזכור,
ומתי נוכל לזכור ובכל זאת לבחור?
כשלמדתי ביולוגיה, בשנות השמונים של המאה שעברה, לומר את המשפט "למידה עוברת בתורשה" היה משול לכפירה בעיקר שעליו מבוססת התורה כולה. השיטה המדעית, זו שקידמה אותנו מימי הקזת הדם לעבר פיענוח הגנום ורפואה מותאמת אישית, מאפשרת לנו לזרוק פרדיגמות שזמנן עבר, והיום אנחנו מבינים שחלק מהלמידה אכן עוברת בתורשה: בהתניה קלסית לימדו עכברים זכרים לפחד מצבע נטרלי: בכל פעם שראו אותו קיבלו שוק חשמלי. הלמידה הזו עברה עד הדור השלישי – למרות שהנכדים מעולם לא פגשו את אביהם, ודאי לא את סבם, המשיכו לפחד מאותו צבע שעבור עכברים אחרים הוא נייטרלי לחלוטין.
האם כך זה גם אצלנו? "עַד דּוֹר עֲשִׂירִי … עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם… וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם" (שלונסקי).
כנראה שהטראומה נמצאת בדנ"א, בשפעול הגנים, ולא רק בטקסי יום הזיכרון מהגן.
והעצמאות, מתי זו תגיע? אם אנחנו תבנית נוף הורינו וסבינו, מתי נוכל לחגוג באמת את חופש הבחירה? כל אחד בביתו, עם עצמו, עם משפחתו, עם ילדיו- מול המראה שמעל הכיור ומול הדמות המשתקפת בעיני אוהביו, בוחר כל יום מחדש:
איפה לשים את הפוקוס? מתי לעשות זום אין ומתי להסתכל אל האופק ולהרחיב את נקודת המבט?
בהרצאתו, יונתן ניר מספר על הדוקו-תרפיה ומצטט את גבריאל גארסיה מרקס:
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם"
מי יתן שהאביב יביא איתו בשורות טובות, לשחרור כל החטופים, לחזרת כל החיילים בשלום, ולהחלמה מהירה של כל הפצועים בגוף ובנפש.