השפה שכולנו מבינים

אהבתי לאמנות האיור התבססה בתקופה שבה ילדי היו צעירים והרביתי לקרוא להם ספרים. אני זוכרת במיוחד שיחה עם חברתי המאיירת, אילת בר נוי על מאיירים המכבדים את המתבונן הצעיר, וסומכים על יכולת ההפשטה שלו.

כריסטוף ניימן, אמן המאייר כריכות של מגזינים מפורסמים כמו WIRED, הניו יורקר וניו יורק טיים מגזין, מציג במוזיאונים ויוצר אמנות רב גונית, מדגים בהרצאה מצחיקה וקולחת איך מבוססת אמנות האיור על היכולת האנושית המופלאה של כולנו להבין את שפת הדימויים החזותיים.

הערה חשובה לקוראים הותיקים שלי, שלפעמים מדלגים על הוידאו המצורף: את ההרצאה הקצרה (12:30 דקות) והמרגשת הזו אל תפסידו! היצירות הנפלאות שמוצגות בה גרמו לי להתרגש, להתכווץ ואפילו לפרוץ בצחוק רם באמצע בית הקפה שבו אני יושבת וכותבת לכם.

השפה הויזואלית כל כך מושרשת בנו, אומר ניימן, שזה נראה לנו מובן מאליו שאייקון של עגלת מכולת מייצג את כל תפיסת הקניות, ולא רק את החפץ עצמו. כבני אדם, חוש הראייה הוא המפותח ביותר מבין החושים, ובין היתר מעיד על כך גודלו של האזור במוח המוקדש לפיענוח הראייה, הגדול עשרות מונים מהשטח המוקדש לכל קלט חושי אחר. אנחנו אמנם מרבים להתלונן על רדידות התקשורת של הדור הצעיר, המנהל שיחות שלמות בעזרת אימוג'ים ומלים בודדות ומרובות אותיות (פחחחחחחחח היא ודאי השימושית ביותר בעברית). יכולת ההפשטה הנדרשת להבין את המסרים המורכבים באיורים של ניימן אינה דומה לפיענוח הסימן 🙂 אבל היא בהחלט נסמכת עליה.

איך זה שאיור פשוט מצליח להעביר מסר כל כך עמוק?

לא רק שהשפה הויזואלית ברורה לנו ממש כמו זו המילולית, היא גם מייצרת רגשות במהירות ובעוצמה רבה, תמונה אחת מספרת סיפור שלם, או כמו שאומרת הקלישאה: תמונה אחת שווה אלף מלים. התנצלותי לניימן, המתעב קלישאות ויזואליות.

איך זה עובד? מתוך שלל הפרטים המגיעים אלינו בעזרת העיניים, המוח עסוק כל הזמן ביצירת השלם, כפי שמדגימות היטב התמונות המוכרות של הגשטאלט (מגרמנית-תבנית או דפוס): המשולש הלבן, הנראה לנו ברור יותר מהשחור, כלל אינו מצוייר. המוח שלנו משלים את התמונה על בסיס תבניות הטבועות בו.

ניתן להבין את תאורית הגשטאלט בעזרת משפט אחד: "השלם שונה מסכום חלקיו". אנחנו מפרשים את העולם בעזרת התבניות המצויות בתודעה שלנו, שהתעצבו על בסיס חוויות החיים השונות, "אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא, אנחנו רואים אותו כפי שאנחנו". לכן אחד הכישורים החשובים של כל אמן הוא התבוננות מעמיקה בהתנהגות של אנשים והבנת ההקשר התרבותי. בעבודתו, מתמקד כריסטוף ניימן בניסיון למצוא את הפשטות והצמצום שיצליחו ליצור את התמונה בעיני רוחנו: עד כמה אבסטרקטי יכול האיור להיות ועדיין לאפשר לנו להבין את המסר? לצורך כך הוא פיתוח מדד: ה"אבסטרקטומרט" אשר כפי שאתם רואים בתמונה מחפש את שביל הזהב שבין הקצה הריאליסטי- לב פצוע ומדמם אינו נראה כלל כמבטא אהבה, לבין האבסטרקטי הבלתי מובן-ייצוג של ריבוע אדום עם קו, גם הוא לא מצליח לייצג את המסר, אבל הלב שלמדנו לצייר בגן עם החץ של קופידון- זו כבר שפה מובנת.

כריסטוף ניימן נותן לנו הצצה לתוך מוחו היצירתי, והופך את זה לחוויה מדהימה (למי שרוצה להרחיב, ממליצה על הפרק הדוקומנטרי שפותח את הסדרה אבסטרקט בנטפליקס). כמי שנהנית מאמנות המילה, התחברתי במיוחד לתיאור יצירותיו כמעין שירה, המוציאה לאור את הדימוי שכבר נשאנו בקרבנו. ממש כמו משורר, היכולת שלו ליצור אמנות המרעידה נימים בנפשינו מבוססת על הבנתו את האנושי ועל כישורי האמפתיה שלו, לא פחות מאשר על יכולותיו הטכניות המופלאות.